דבורה קלפוס-נחושתן

דבורה נולדה בתל-אביב להורים שהיו חברים במפלגה הרביזיוניסטית. האח הבכור ושתיים מאחיותיה היו חברים באצ"ל, והצטרפותה של דבורה לארגון נראה לה כדבר טבעי (מאוחר יותר הצטרף לאצ"ל גם האח הצעיר יותר). במהרה השתתפה דבורה בקורס למפקדים והייתה למפקדת בח"ק (חיל הקרב) רמת-גן. דבורה הייתה פעילה מאוד בארגון והשתתפה בפעולות קרב שונות וכן בהעברת נשק ממקום למקום.

הפעולה הראשונה בה השתתפה דבורה הייתה קשורה בהחרמת אריגים ממחסני הממשלה באוקטובר 1944. הימים ימי מלחמת-העולם השנייה וכל המצרכים היו בפיקוח ממשלתי וחולקו לתושבים בהקצבה. הממשלה החזיקה מלאי גדול של אריגים ומפקדת האצ"ל החליטה להחרים את האריגים, למוכרם בשוק החופשי ולהשתמש בכסף למימון המלחמה. חלק מן האריגים חולקו חינם לנצרכים.

כעבור חצי שנה הצטרפה דבורה לחולייה שמנתה ארבעה לוחמים, עליהם הוטל לפוצץ את צינור הנפט שהוביל את הנוזל השחור מעיראק לבתי-הזיקוק בחיפה. בנוסף לחומר הנפץ, קיבלו הלוחמים מנגנוני השהייה שהיו מורכבים מבקבוקים שהכילו חומצה גופרתית (sulfuric acid) . כאשר הופכים את הבקבוק, באה החומצה במגע עם הפקק ומאכלת אותו, ולאחר זמן (שניתן לחשבו מראש לפי עובי הפקק), באה החומצה במגע עם המנגנון שמפעיל את חומר הנפץ. את הבקבוקים מלאי החומצה נתנו לדבורה ששמה אותם בתיק היד שלה, אלא שאחד הבקבוקים התהפך והחומצה שנשפכה גרמה לדבורה לכווייה ברגל. למרות הכאבים, שהלכו והתגברו, המשיכה דבורה לצעוד עם הבחורים. לאחר שהחוליה מלאה את המשימה, שבו כולם לתל-אביב באוטובוס ורק למחרת היום התפנתה דבורה לקבל טיפול רפואי לכווייה ברגלה שבינתיים הזדהמה.

הפעולה המרשימה ביותר בה השתתפה דבורה נחושתן הייתה ההתקפה על שדה התעופה הצבאי בלוד. היה זה בחורף 1946 והלוחמים יצאו מפתח-תקוה וצעדו לעבר היעד. על חוויותיה האישיות, מספרת דבורה, בין היתר:

יצאתי לפעולה עם סרבל (אוברול). באותו לילה ירד גשם והיה בוץ, ובדרך הייתי צריכה ל"שירותים", ולי בתור בחורה היה קושי מיוחד, כי הייתי צריכה להסיר מעלי את הסרבל. בסופו של דבר התיישבתי בבוץ, הסרתי את הסרבל, התעכבתי קמעה והמשכתי בדרכי. ההליכה היתה קשה מאוד, כי בכל מקום היה בוץ עמוק. אתה מכניס את הרגל בבוץ ולא יכול להוציא אותה. לבסוף הורדתי את הנעלים, קשרתי אותם על צווארי והלכתי יחפה. ראו זאת הבחורים וחלקם עשו כמוני...

למרות תנאי מזג האוויר הקשים, הצליחו הבחורים להשמיד בשדה התעופה לוד 11 מטוסים צבאיים.

אותו לילה הותקפו שני שדות-תעופה צבאיים נוספים: בקסטינה (תל-נוף) השמידה יחידה נוספת של האצ"ל 20 מטוסים. בפעולה זו השתתפו גם ציפורה פאגלין ומיצי טאו, ששימשו כחובשות. יחידה של לח"י התקיפה את שדה התעופה הצבאי ליד כפר סירקין והשמידה 8 מטוסים נוספים.

באפריל 1946 תקפה יחידה גדולה של הארגון מתקנים לאורך מסילת הברזל בדרום הארץ (מהכפר יִיבנה שליד רחובות ועד לתחנת הרכבת באשדוד). לאחר סיום הפעולה, צעדו הבחורים בחולות עד לבת-ים, אולם עם שחר נתגלו על-ידי מטוס סיור צבאי ובהגיעם לבת-ים נתקלו בכוחות צבא גדולים שהקיפו את כל האזור. 31 לוחמים, וביניהם דבורה נחושתן, נתפסו בידי הצבא. על הפגישה עם החיילים הבריטים, מספרת דבורה:

הכדורים עפו מעל הראש, אולם את חיי אני חייבת לסמל בריטי שאמר לחבריו: do not kill the girl. (אל תהרגו את הנערה) ובשעה שנערך המשפט בפני בית-הדין הצבאי, נקרא הסמל להעיר והדבר הראשון שאמר היה: where is the girl (היכן הנערה?)

דבורה נידונה ל-15 שנות מאסר ללא יחס מיוחד, אולם כעבור שנתיים הצליחה לברוח ממחנה המעצר (חודשיים לפני עזוב הבריטים את ארץ-ישראל).

היה הבדל ניכר בין התנאים של האסירות לבין אלה של העצירות. האסירות ישנו על "בורשים" - סמרטוטים התפורים יחד ואשר שמשו כמזרנים, שהונחו על הרצפה. כן חויבו האסירות בלבוש בית-הסוהר: בחורף שמלת פלנל ללא גזרה במותניים, ובקיץ שמלה מבד לבן ועליה סינר לבן. האסירות שלא קיבלו יחס מיוחד חויבו לעבוד בכל יום בתפירה. הן הורשו לטיל על גג בית-הסוהר במשך חצי שעה בכל בוקר וחצי שעה אחר- הצוהריים, אולם כל פעולה ספורטיבית הייתה אסורה. לעומתן, הורשו העצירות לישון על מיטה ולבשו בגדים אזרחיים. הן לא נאלצו לעבוד והיו חופשיות לארגן לעצמן את סדר יומן, שהוקדש בעיקר לקריאה, ללימודים ולעבודות יד למיניהן. גם האוכל שקיבלו היה טוב בהרבה מן האוכל שהוכן עבור האסירות.